אחרי המבול

השבוע, פרשת נוח, המספקת לנו טיפ גדול בהורות בפרט ובהתנהלות אנושית בכלל.

כמגשרת, מצאתי פה אמירה משמעותית שאני שמחה לשתף.

המבול הסתיים, היונה שבה עם עלה של זית. כולם יצאו מהתיבה. נוח נטע כרם, הכין יין, הפריז בשתייה והשתכר. חם, בנו האמצעי, הגיע למקום משכבו, ראה את מה שמכונה בפרשה "ערוות אביו", והשאר לדמיונינו, והלך לספר לאחיו, ובלשונינו, "סיפר לחבר'ה". האחים, שם ויפת, בעדינות רבה, ניגשו לכסות את ערוות אביהם תוך שהם מקפידים על "הליכה ברברס" על מנת שלא לראותו בבושתו, ובמילים אחרות שמרו על כבודו.

כשנח הקיץ משכרותו והבין את התנהלותו של חם (איך הבין?), קילל את כנען בנו של חם – הפגיעה הקשה ביותר בהורה - כי יהיה עבד עבדים לאחיו, ובאותה הזדמנות אף בירך את שם ואת יפת.

המבול כמעט השמיד את העולם והצונאמי שנוח יצר השמיד את קשרי המשפחה שלו לדורות. מחם נוצרה שושלת כנען והשאר רשום על דפי ההיסטוריה והשנאה האנושית.

נוח לא לקח זמן לחשוב, לשוחח, לנסות להבין, להסביר את חומרת המעשה, הוא מיד שלף כרטיס אדום לדיראון עולם. הפרשנים הרבים ניסו להסביר את מהות התגובה חסרת הפרופורציה, ואני לא אכנס לזה. אני מתייחסת לתגובה האימפולסיבית, החמורה, החד צדדית וההשלכה שלה על המשפחה לעולמי עד.

טיפ: אל תתנו לכעס לרגע לגרום לדורות של פגע.

ללמדנו, לנשום עמוק לפני שמגיבים, לחשוב, לנסות לנהל שיח, ורחמנא ליצלן אף להקשיב.

ואם כל זה לא מסתייע – פנו לגישור. התווך מצליח לייצר משהו חדש.

שבוע טוב !