ביני לבין עצמי

המשתתפים חגגו את סיום הגישור, חיבוקים, נשיקות, המון תודות, כל אחד שלח בנפרד מסרון הערכה אחרי שנפרדנו. בשיחת הסיכום ציינו כמה מרוצים. חגיגה.

בערב נכנסתי למיטה והשינה לא הגיעה. למה בגישור, שכולם יצאו כל כך מרוצים, נשארה תקועה לי עצם בגרון? מה עובר עלי? מהיכן נובע הפער בתחושות ביני לבינם? וזו לא פעם ראשונה.

שחזרתי את הפעמים הקודמות שהרגשתי ככה והבנתי.

בגישורים בהם מושם דגש חזק מאד על מערכות היחסים שיישארו לאחר הסכסוך, נוכחתי לדעת כי לעיתים קיים פער גדול מאד בין חשיבות המערכת לאחד, והתועלות שהשני מנסה לגזור מהמצב מאידך. כך הסבירה לי אחת הגיסות: לילדים שלנו יש סבתא משותפת. ברור לי שבבית משפט הייתי יוצאת עם סכומים אדירים ולמרות זאת אני מוותרת. המשפחה חשובה לי יותר מהכסף ומההשלכות ההרסניות של הליך בבית משפט. הצד שרצה למקסם תועלות כספיות מהמצב, עשה זאת כמו גדול. כשהגענו להסכם, הם יצאו מרוצים, אני נחנקתי.

כשאחד בא לגישור עם רצון לשקם מערכת יחסים והשני מגיע עם תו מחיר, עם איומים להתנתק, נראה כי שום הסכם לא מרצה אותי. האם באמת המערכת תשוקם? האם לא יתאכזב אחרי כל הוויתורים והאמונה באחר? ומה לתחושות שלי כאן? הם מאד מרוצים. המשמעויות הובהרו להם, החלופות נותחו והם עשו בחירה. בחירה מעוררת הערצה, יכולת לא תמיד נתפסת בעיניי, ועדיין, אני מתקשה עם הרצון הטוב שבעיניי נוצל. בעיה שלי, לא?