סעו לשלום, המפתחות בפנים

האבא התקשר. השאיל את המכונית לבן וזה סירב להחזיר. מוכן לנקוט באמצעים משפטיים אם לא תימצא דרך אחרת. מוכן לשאת במחיר שהבן יתרחק, הקשרים עם הנכדים ייפגעו. חש מרומה, פגוע, לא מוכן יותר.

הבן מוכן לבוא לגישור. קבענו מפגש, יום ושעה. ערב לפני התקשר, נואש. הבן מסרב להצטרף. הצעתי שיבוא לבד. נחשוב ביחד.

הגיע גבר מרשים, לבוש בהידור, ממבט ראשון ושטחי לא נראה לי שהנושא הכספי הוא העניין כאן.

ביקשתי שיספר על הבן. חייך. תיאר בחור מקסים, משכיל, נעים הליכות, ואז סיים במשפט האלמותי "אבל את יודעת, אשתו......". מיום שהתחתן החל לעמוד על דעתו, לשים גבולות להורים, לתחום ביקורים. כשהוא סיפר, יכולתי לשים את עצמי במקום הכלה, במקום הבן, ואפילו במקומו שמתקשה לשחרר.

שוחחנו במשך שעה וחצי. הראה התכתבויות עם הבן - אל תתווכחו בוואטסאפ כבר אמרנו בפנינים אחרות, וזה תמיד חוזר על עצמו. המדרון החלקלק הזה. ביררתי עמו מספר אפשרויות לפתרון המשבר. בחנו עד כמה ניתן למתוח גבולות ושעדיין ירגיש נוח בסיכום שישיג. הצעתי שיקבע פגישה עם הבן, אבל לא להגרר להתכתבות. העלינו על הכתב מספר אופציות לפתרון וביקשתי שיעדכן.

כעבור יומיים עדכן שהפגישה ביניהם תואמה למוצאי שבת. איחלתי לייצר מצב בו יתחילו את השבוע בטוב.

בבוקר יום ראשון הגיעה ההודעה המיוחלת – דברים טובים אני אוהבת בוואטס אפ – הגענו לפתרון, שנינו מרוצים.

שבוע טוב לכולנו !